בא לי לדבר רגע על הדרך שבה אנחנו מדליקים נרות בחנוכה. תקראו לי קרציה או נודניקית, אבל זה חזק ממני.
כשהייתי תלמידת בית ספר, הרחבתי את הבגרות בספרות והתחביב הכי גדול שלי היה לנתח שירים או סיפורים קצרים. הייתי יכולה להשתגע בניסיון להבין למה הנקודה נמצאת דווקא שם ולא בשורה מתחת. זה אולי מעיד על האופי הפדנטי שלי, אבל את אותו הדבר בדיוק אני עושה היום כשאני רוצה להבין את המנהגים שלנו.
כשאני מסתכלת על הטקס הזה של הדלקת הנרות, משהו שם קצת נוגד לי את ההיגיון. הרי מבחינת הדלקת הנרות עצמם, ביום הראשון מדליקים נר ראשון ושמש, ביום השני שני נרות ושמש וכן הלאה. אבל אם המנורה היא זכר לנס פח השמן שהחזיק שמונה ימים במקום יום אחד הרי שההיגיון אומר שאנחנו צריכים לעבוד הפוך. הרי ביום הראשון היה הכי הרבה שמן, וככל שהימים עברו השמן הלך ונעלם, אם היינו רוצים לשחזר את תחושת הדוחק, את התחושה של ה"'אין' שמתקרב" ואת תחושת ההישרדות היינו צריכים להתחיל משמונה נרות ולרדת בכמות מיום ליום. לא ככה?
אז למה אנחנו עושים הפוך? למה מתחילים באור קטן ומגבירים?
המחשבה הזאת שלחה אותי לחקור. הבנתי שמדובר כנראה על תודעת שפע (כי לרוב אור ונרות מתורגמים לשפע) אבל התמונה לא הייתה לי שלמה. הרי אם רוצים להדגים שפע, אפשר להדליק 8 נרות כל יום, לא?
ואז, אחרי מחשבה נוספת, התמונה הושלמה, ופה תהיו איתי רגע, כי החלק הזה קצת מומרכב אם כי זה דווקא החלק המעניין.
בתודעת שפע בריאה, אני מקבלת שפע מהיקום (או מהבריאה, אלוהים, אור האינסוף, תקראו לזה איך שנוח לכם). השפע הזה נכנס אליי כגודל "צינור השפע" שפתוח אצלי. תדמיינו אדם שמעל ראשו יש צינור לבן, וככל שהצינור הזה פתוח יותר יעבור יותר שפע מלמעלה למטה.
העניין הוא שאצל רובנו, הצינור הזה עדיין שם, אבל הפתח שלו חסום. הוא סגור בגלל אמונות מגבילות של "לא מגיע לי", פחדים או דפוסים ישנים. זה נראה כמו להיות בתוך חדר חשוך לגמרי כשמהצד השני של הדלת יש אור בוהק, ואנחנו רואים רק אלומה דקה של אור מתחת לדלת. אנחנו רוצים לצאת מהחדר החשוך הזה, אבל אנחנו יודעים שאם נפתח את הדלת בבת אחת האור הבוהק יסנוור אותנו, העיניים ישרפו, זה יהיה יותר מדי. לכן, האינסטינקט הוא לפתוח את הדלת לאט לאט.
אני רואה את זה יום יום אצלי בקליניקה. גם בעיסוי זה עובד בדיוק ככה, אני אף פעם לא מתחילה בעיסוי עמוק מאוד, חזק או "מלא". הגוף פשוט יינעל. אנחנו מתמקדים בנקודה מסויימת, ולאט לאט "חופרים" בה בעדינות עד שאפשר לעבור הלאה. זה כמו לצאת ממנהרה חשוכה. אם נרוץ מהר מדי אל האור, זה יכאיב בעיניים.
מסתבר שאני לא היחידה שחשבה על זה. יש דיון עתיק ומפורסם בין בית הלל לבית שמאי בדיוק על הנקודה הזאת ("מוסיף והולך או פוחת והולך"). יש שם תובנה פסיכולוגית מדהימה: כשקורה לאדם נס, ביום הראשון הוא מתרגש בטירוף. אבל ביום השני? ההתרגשות יורדת. ביום השלישי זה כבר נהיה הרגל. הטבע האנושי שלנו הוא להתרגל ולשחוק את ההתלהבות בדיוק כמו שנרות היו אמורים לרדת (כמו שבבית שמאי הציעו).
אבל אנחנו הולכים עם בית הלל, שאומרים שהנפש צריכה עבודה הפוכה. אנחנו צריכים לעשות פעולה שתגרום לנו להתלהב יותר ויותר מיום ליום. אנחנו צריכים הוכחה שזו לא מקריות חד פעמית, אלא משהו שגדל. אנחנו לא מנסים לשקף את המציאות הפיזית (שהשמן נגמר), אלא לשנות את המציאות הפנימית שלנו. כמו שאומרים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אם נדליק יותר נרות, אנחנו אשכרה נרחיב את הלב וניצור שמחה גדולה יותר, דווקא כשעל הנייר השמן נגמר.
בעצם, הדלקת הנרות כמו שהיא, היא סוד הריפוי של תודעת השפע שלנו. יום יום, צעד צעד, לאט אך בעקביות ובהתמדה. כל יום מאירים עוד קצת ועוד טיפה ותמיד מתחילים מנקודת ההתחלה וממשיכים, עד שפותחים את צינור השפע הזה לגמרי. בלי להסתנוור, ובלי לקרוס.
אז בפעם הבאה שתדליקו נרות, תכוונו לריפוי של השפע, של ה"מגיע לי". תזכרו שריפוי אמיתי הוא דרך, ולא "זבנג וגמרנו".
